ילד שלי מוצלח – כיצד אוכל לקבל את ילדי ולהעריך אותו כפי שהוא?
"שמש במרום זורחת, אמא את יוסי בנה שולחת....לך הבא בקבוק חלב, לך ישר ואל תשכח... יוסי, ילד שלי מוצלח". שיר הילדות הנפלא הזה של ע. הלל, מהדהד לי תמיד את התחושה של הורה לילד חולמני.
כשהיה בני האמצעי (או שמא בימינו נהוג לומר "מרכזי") בן שנתיים, שלחתי אותו לחדרו להביא זוג נעליים. הוא הלך לחדר, הביא את הנעליים וחזר! בעלי ואני היינו המומים – כלל לא היינו מורגלים להתנהגות שכזו מבננו הבכור. במקרה שלו, היינו צריכים ללוות אותו בתזכורות רבות, על מנת שאכן ישוב אלינו עם הנעליים ומכיוון שהיה בכור, סברנו שכך יהיו כל ילדינו. יוסי מהשיר חוזר אל אימו עם כלבלב עזוב שמצא, במקום עם חלב... והיא אינה מתייאשת! היא מנסה לשלוח אותו להביא כיכר לחם חם ואף זיתים ומפצירה בפניו שוב ושוב שלא יישכח, אך אתם כבר יכולים לנחש את ההמשך.... יוסי חוזר בכל פעם הביתה עם משהו חביב שהסיח את דעתו, אך לא מבצע את המשימה. אני אוהבת את השיר, כי בבית האחרון הגישה כלפי יוסי המבולבל יותר רחומה – "ריק הבית אין חלב, לחם אין ולו כזית, אך מלא מלא הבית זמר מפוחית ופרח ונביחות כלבלב...". טוב, אז אולי הוא לא מרוכז ואינו מבצע משימות בדייקנות, אך הוא טוב לב ויצירתי.
היום קוראים לקושי של הילדים החולמניים בכל מיני שמות: הפרעת קשב וריכוז, הפרעה בויסות החושי, היפראקטיביות, מוסחות.... כשהיינו קטנים הכל היה כמובן יותר פשוט, הילד היה "אסטרונאוט", "עצלן" "שקוע בעולם שלו ולא חושב על אחרים...", "אחד שאי אפשר לסמוך עליו" ועוד ועוד... ילד נוסף שזכור לי מילדותי הוא שמוליק, אשר אף אחד לא קרא לו שמוליק, כי כולם קראו לו... בולבול הקבולבול! עוד הרבה לפני יובל המבולבל היה בולבול הקבולבול, שהיה באמת מאוד מבולבל! המספר בתכנית הטלוויזיה שחור-לבן סיפר לחבורת ילדים מרותקים ומשועשעים שהיה מסביבו עד כמה היה שמוליק מבולבל וכמה זה מסוכן, כי גם בנושאים של זהירות בדרכים, שמוליק מתבלבל ולא שם לב מה קורה. אבא של שמוליק שהבין עם מי יש לו עסק התקין לשמוליק כובע מיוחד המחובר לפעמון אזעקה, כך שבכל פעם ששמוליק התקרב לסכנה, הפעמון צלצל והעיר אותו מדמיונותיו כדי שייזהר. בולבול הקבולבול היה דמות, איך לומר, משעשעת במקרה הטוב, ופאטתית במקרה הפחות טוב... בפרק שדליתי מנבכי היוטיוב, https://www.youtube.com/watch?v=uR0qBB4XMwM שמוליק מלכלך את חולצתו, אמו כועסת ובכדי לתקן את המצב, צובע שמוליק את החולצה ביחד עם פניו וכל הסביבה בצבע לבן, כדי שיהיה נקי... אחר כך הוא רץ לחנות לקנות עוד צבע ומתפרץ לכביש ולמזלו הרב (!) הפעמון שהתקין לו אביו מסייע לו כדי שלא יידרס בדרך.
חשבתי לעצמי, שבחיים האמיתיים לא כל כך נעים להיות שמוליק שכזה וגם לא ממש קיים פעמון שיציל אותך ממצבים מביכים או מסוכנים... גם אם הכוונות שלך טובות, אתה לא יכול לסמוך על עצמך בכל מצב, מפרש את המציאות בדרך שונה מאחרים ועשוי להיקלע פעמים רבות למצבים בהם כועסים עליך, לא מבינים אותך, צוחקים עליך... נראה לי שילד חולמני שדעתו מפוזרת, או ילד שקשה לו לתכנן ולהתארגן, או סתם ילד שחושב בצורה שונה, עשוי לצבור עד לגיל ההתבגרות כמות אסטרונומית של פידבקים שליליים מהסביבה, החל מהמשפט הידוע "כמה פעמים אני יכול/ה לבקש ממך/להגיד לך/להזכיר לך?", המשך בגיחוך ואמירות מסוג של "טוב ממך הייתי צריך לדעת לא לצפות..." וכלה בצקצוקים, אמירות "אוף" ואפילו רק מורת רוח שניתן לחוש בה מעוית בזוית הפה, הבעת פנים מיואשת או מנשיפת אויר נמרצת של ההורה, המורה או המדריך. הילד חש וחווה את הכעס והייאוש שחווים הסובבים אותו, ובתגובה הוא יכול לנסות מאוד לרצות ולתקן (כפי שניסה לשווא שמוליק...) או ללכת לכיוון של התעלמות והימנעות מהתמודדות או בכלל - למרדנות ולוחמניות. כי אם ממילא אין לו סיכוי להיות מוצלח-דיו בעיני הוריו, לפחות יהיה בולט וישיג תשומת לב בדרכים אחרות. בכל המקרים הללו, הדימוי העצמי שלו לא ממש מתחזק. רגש אשמה עשוי להתגנב ללב ההורה שנזף ונשף, אך גם את ההורה ניתן להבין: רוב ההורים היו רוצים לקבל את הילד שלהם כפי שהוא ולתת לו להרגיש טוב עם עצמו, אך טורדת אותם המחשבה (המוצדקת), שחלק מרכזי מתפקידם כהורים, הוא להכינו לחיים האמיתיים שמחכים לו בחוץ. מעבר לכך, הילד עשוי ממש להרגיז. קשה לעתים להבין, איך כאשר דברים מעניינים אותו הוא עשוי להשקיע ולהנות אך בדברים אחרים הוא מתייאש מהר ולא יכול להתמיד. כמה קשה לו לתכנן ולקחת בחשבון כל מיני גורמים ואילוצים, לסדר את התיק, להכין שיעורים, להקפיד על זמנים, לבצע מטלות שונות בבית... הכל צריך להזכיר, לעזור, לתמוך... ועוד לעשות את זה ברוח טובה כדי שלא ייעלב חלילה!. בתוך חיינו העמוסים והמציפים, רבים הרגעים בהם נדיבות נפש שכזו אינה מתקיימת. אנחנו כועסים, רבים, גוערים... יש שדוחפים את הילד חזק יותר בתקווה שיפנים את דרך ההתנהלות ויש שמוותרים, מרגישים ייאוש וחוסר אונים. וכמובן יש את הדרך שלעתים כך ולעתים כך.
אז מה לעשות? לפני שמחפשים מה לעשות, חשוב לעצור רגע. להבין. להרגיש. להבין שלילד שלי יש קושי אמיתי. לעניות דעתי, אין ילד בעולם שלא שואף לרצות את הוריו ולראות את עיניהם הנוצצות מגאווה. דרך עינינו, רואים ילדינו את הפוטנציאל הגלום בהם, את היכולת שלהם להתגבר גם על המקומות בהם אינם מצליחים. "לקבל את הילד שלי" זו אמירה שעשויה להישמע פשטנית, או מובנת מאליה והיא ממש לא. להגיע לעמדה כזו, שרואה את הילד באופן מגוון על יתרונותיו וחסרונותיו, לא מוותרת לו במקומות בהם הוא יכול וצריך להתקדם, מעבירה מסר של בטחון ההורה ביכולת הילד להתקדם ולהצליח תוך התבוננות כנה וקבלה של הקשיים והרגשות שהם מעוררים, אינה פשוטה כלל. כל הורה עובר את המסע שלו עם ילדו, בדרך שלו ובקצב המתאים לו. המודעות הראשונית לרגשות שלנו כלפי הילד, גם הלא נעימים שבהם, היא מקום טוב להתחיל ממנו.