"היי, גם אני בן אדם! כיצד לאזן בין צרכי הילד לצרכים של ההורה?"
כשהייתי נערה ובחורה צעירה, הייתה לי המון ביקורת לגבי הורים (ולא רק הפרטיים שלי...). צקצקתי בלשוני למול הורים מתירניים מדי, שמרניים מדי, מגוננים מדי לטעמי והרשימה עוד ארוכה. הרעיון המרכזי היה, שההורים הם האחראים העיקריים לדרך בה הילדים שלהם מתפתחים וכמבן שככאלה הם היוו טרף קל לחיצי הביקורת שלי. זכור לי ערב אחד בו ישבתי במסעדה ובשולחן לידי ישבה משפחה, האוירה בשולחן הייתה שמחה ולאחר שהגיעו הקינוחים, דחף אחד הילדים אשר נראה לי כבן שמונה, את הכפית שלו לקינוח של האב ואכל ממנו שוב ושוב, תוך שהוא צוחק ומתעלם מבקשות האב להפסיק. פתאום קטע האב את ההתנהלות המחוייכת בשולחן, אחז בצלחתו והזיז אותה כדי שבנו לא יוכל לאכול ממנה. "זה הקינוח שלי, הזמנתי אותו בשבילי וביקשתי ממך שלא תאכל אותו. אתה רוצה - תזמין לך קינוח משלך". אינני זוכרת את תגובתו של הילד או שאר בני המשפחה אך אני זוכרת שבראשי נשפתי אויר בבוז ו"קטלתי" את האב המתנהג במה שתפסתי כילדותיות וקטנוניות, חשבתי לעצמי שהוא אנוכי וצריך לוותר לילדו על הקינוח ולהזמין לעצמו קינוח אחר.
אני מניחה שניתן היה לפרש את ההתרחשות ההיא בדרכים שונות, ודאי אם הייתי מכירה טוב יותר את הנפשות הפועלות, אך ממרומי שנותיי ועם פז"מ לא מבוטל בהורות פעילה, אני יכולה היום לחוש הבנה לאותו אב ולראות ערך בפעולה שעשה באותו השולחן. אינני מתכוונת לעצם הצבת הגבול שכמובן חשובה מאוד, אלא דווקא לחלק הכביכול-ילדותי שהביא האב לידי ביטוי, בו הוא שם את הצורך שלו במרכז והעביר מסר חשוב מאוד לבנו - לצד זה שאנחנו הורים, אנחנו גם בני אדם. הורים רבים שאני משוחחת איתם, משתדלים לשים את צרכיו הרגשיים של הילד במרכז ונמנעים מלהעמיד את עצמם במרכז, כדי לא לפגוע בילדם. ייתכן שכילדים חוו את הוריהם-שלהם כדמויות שאינן מתחשבות בהם וגמלו בליבם לא לעשות זאת לילדיהם.
כמובן, שהיכולת ההורית להיות אמפטי לרגשות וצרכי הילד תוך שימת הצרכים של ההורה בצד היא קריטית וחשובה, במיוחד בגילאים המוקדמים. הילד הקטן חי באשלייה שהוא "שולט על העולם" ואנחנו כהורים עוזרים לו לתחזק את האשלייה הזו, אשר ממנה הוא מתפכח בהדרגה, בהתאם להתפתחות היכולת הרגשית שלו להשלים עם אובדן השליטה המוחלטת. עם זאת, כאשר הילד גדל ומסוגל לעמוד בכך, העובדה שהוא צריך לעתים להתייחס לצרכים של אנשים נוספים, לראות את הצד שלהם ולהתחשב בהם, מסייעת לו להתפתח ולצמוח מבחינה רגשית.
כאשר הורים מהססים להפנות את הזרקור לעצמם ולשים את עצמם בעדיפות על ילדם, המחיר עשוי להיות עם הזמן, קושי של הילד להבין את נקודת המבט והצרכים של האחר ולהתחשב בהם. לנקודה זו משנה חשיבות אצל ילדים עם הפרעות בקשב וריכוז, ארגון ותכנון, המתקשים גם כך לקחת בחשבון את נקודת המבט של אנשים שונים בסיטואציות חברתיות ולתכנן תגובה מתאימה. כך שבעצם, כאשר ההורה מציב בפניהם את האתגר להתייחס אליו כאדם עם חולשות וצרכים, שלעתים מתנהג באנוכיות ודורש מהם להתחשב בו, יש בכך תרומה לתפקוד שלו בתוך סביבתו החברתית.
כיצד ניתן לדעת אם הילד בשל להכיל תסכולים מסוג זה? תגובת הילד תוכל ללמד אותנו: אם יוכל להכיל זאת ברמת תסכול סבירה ואף ללמוד מכך להמשך, הרי שהדבר תרם לו. אם יגיב בתסכול רב ויתקשה להרגע, או לחילופין בריצוי-יתר של ההורים המתעלם לחלוטין מצרכיו שלו – שווה יהיה לעצור ולבדוק כיצד ניתן ללמד את הילד להתייחס למערך מורכב של צרכים ורצונות באינטראקציה בינאישית.